השבוע הייתה לי קארמה מוזרה של הופעות, עליתי להופיע בשעות מאוחרות נורא, סביבות 12 בלילה, כשאני יודעת שהשפע שלי בחיים כנראה לא מתבטא בשעות שינה.. אפילו שאלתי את הקהל בעצבים, "מה נסגר אפאחד כאן לא עובד מחר?" והם צחקו כאילו אין עבודה בעולם והמאדר פאקרז האלו שותפים לאיזה סוד שאני לא מודעת אליו.
אז עכשיו כשאני עייפה ומרוצה, יוצאת עוד רגע לחופש ופגרה של הופעות. (פגרה זה כי אני הולכת להתפגר בגדול). זמן טוב לעלות פוסט המשך על הפוסט משבוע שעבר, אז...
פרק 2 ואחרון לבינתיים **איך חזרתי לכתוב והתחלתי להופיע**
והפעם, אני העכברה של מאחורי הקלעים עולה על הבמה לעשות סטנדאפ בפעם הראשונה!
**יולי 2019**
סיימתי את סדנת הכתיבה הקומית עם גוש בגרון.
במשך 3 חודשים, כתבתי מלא קטעים חדשים, קיבלתי המון פידבקים נהדרים ועכשיו אני שוב לבד ללא הנעות חיצוניות שירימו אותי ויגרמו לי לעסוק בכתיבה ולהגשים את החלום-סיוט הזה, שמלווה ואפילו רודף אותי כל החיים.
חזרתי לעבוד במשרה מלאה בתחום השיווק, פרסום דיגיטלי וסושיאל אבל ניסיתי במקביל למצוא אנשים לכתוב איתם רק שהפגישות האלו היו מבולבלות ולא הבנו בדיוק על מה נכתוב ומה לעזאזל נעשה עם זה אח"כ.
במקביל המשכתי לכתוב סטנדאפ, כבר היה לי לא מעט חומר בדוק. קיבלתי המלצה של חבר מהסדנה שעובד בתעשייה למצוא סטנדאפיסטית או שחקנית שתבצע את החומר שלי. "החומר שלך מאוד מצחיק, הוא אמר לי, אבל את הורסת לעצמך, את ממלמלת ובולעת את המילים ולא מדגישה את הפאנצ'ים כמו שצריך, חבל!"
אע"פ שזה גרם לי להרגיש כמו עכברושה קטנה שמקומה תמיד מאחורי הקלעים, חשבתי לעצמי שהוא צודק והודיתי לו על הביקורת הכנה והבונה, אבל משום מה לא הלכתי עדיין לחפש מישהו שיבצע את החומר שלי עדיין.
ערב אחד גררתי את אופיר לערב במה פתוחה בקאמל קומדי קלאב. אני זוכרת שחזרתי עם מלא רעיונות לכתוב עליהם ודיסקסתי עליהם עם אופיר, הוא כ"כ טוב בלשייף את החומרים שלי ולקצר אותם ומביא פאנצ'ים מעולים משל עצמו.
"זה יהיה לי מאוד מוזר אם את תתחילי להופיע יום אחד ולהיחשף ככה על במה", הוא אמר לי.
אמרתי לו שאין מצב, אני בחיים לא אעלה על במה, אני עם פחד הבמה שלי והדיבור הלא מובן, איזו פאקינג פדיחה! אני רק רוצה למצוא מקום לכתוב בו, לכתוב אליו, אבל להישאר מאחורי הקלעים, נסתרת.
עברו להם עוד כמעט חודשיים של שגרה. עוד לא מצאתי את עצמי אבל החלטתי דבר אחד, אני כל ערב כותבת (טוב כמעט).
החיים היו סבבה, זוגיות + 2 ילדיים+2 חתוליים + פרנסה + כושר טוב וחזרתי לגיזרה שרציתי כך שתיאורטית שמלת כלה שלי הייתה עולה עליי אם הייתי יודעת איפה היא.
אבל משהו עדיין לא הרגיש שלם.
יום אחד באמצע היום קיבלתי מייל עם הצעה להופיע בערב בוגרים של הסדנה בה כתבתי.
מייד בלי לחשוב פעמיים כתבתי שאני מצטרפת.
אח"כ המשכתי להסתכל על המייל הזה שהרגע שלחתי בלי אפילו לחשוב ושאלתי את עצמי, מה עשית עכשיו? מה יש לך? מה את מטורפת? תכלס כן, את מטורפת!
ואז האישה הזקנה שבי התפרצה לדיון הפנימי ויצאה להגנתי, היא אמרה בקולה הטרחני: "נו, נו, לפחות יהיה לך מה לספר לנכדים".
בשבועות שלאחר מכן ערכתי ושפצרתי את הקטעים שאציג בערב הסטנדאפ, עבדתי המון על הדיקציה שלי, על אופן הדיבור, החלטתי שאני הולכת להיות על הבמה אמא מטומטמת וחסרת עכבות, בתקווה שאפאחד לא יזמין לי את שירותי הרווחה, כי אם יש משהו שאני לא הולכת להגיד, זה שהילדים שלי חמודים ואני אוהבת אותם, כי על הבמה הם האוייב שמנסה לחסל אותי!
לאותו ערב הסטנדאפ לא הזמנתי כמעט אפאחד, הרי רוב הסיכויים שזו תהיה הפדיחה של החיים שלי!
את רוב אותו היום ביליתי בשירותים עם כאב בטן מטריד מלחץ והתרגשות אבל ידעתי שאני הולכת לקרוע את הקהל מצחוק, ממש האמנתי בחומר שלי. רק שלא אשכח, שלא אתבלבל, שלא אפול על הבמה, שלא יפתח לי כפתור אחד יותר מידי בחולצה, שלא ירעד לי הקול, לא להאמין כמה דברים יכולים להשתבש!
הגיעו כמעט 70 איש לאותו ערב, אני נכנסתי למוד המקצועי שלי ופתאום כבר לא שינה לי אם יהיו 10 אנשים או 1000 איש. הרגשתי ביטחון בחומר שכתבתי ובפעם הראשונה בחיים שלי, הרגשתי ביטחון גם בי כמבצעת.
נעמדתי על הבמה ופתאום עטפה אותי תחושת חמימות נעימה. זה הרגיש כ"כ נכון, כ"כ חי וכ"כ אמיתי.
הקהל צחק, שרק, מחא כפיים בטירוף ופשוט פירגן כמו שבחיים לא פירגנו לי.
ירדתי מהבמה וקיבלתי מלא טפיחות על השכם ואנשים שבאו ואמרו לי כל הכבוד, איזה אומץ וגם... אל תדאגי, בסוף את תעשי ילד שלישי (לא יקרה!)
אני חושבת שבקושי ישנתי או אכלתי גם 3 ימים אחרי! זה היה מטורף.
ואז התעורר לו הקול שאומר, אוקיי, אבל מה הלאה, לאן ממשיכים מכאן? לקח לי עוד חודשיים להבין איך מתקדמים להופעה הבאה!
ההופעה השנייה שלי הייתה התרסקות מוחלטת
בתמונה: הרגע הזה שפרסונה נולדת ויש לי מה לספר לנכדים.