אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.

ישבתי בשיעור ה20 לערך בקורס האימון הבסיסי והתחלנו לנתח מקרים אימוניים. זה היה שלב שבו כבר היינו אמורים לדעת לאמן,
ולי זה היה נראה כאילו כל הכיתה כבר הבינה משהו שאני עוד לא הבנתי.

כל תשובה שנתתי, כל ניתוח מקרה, התגובה היחידה של המרצה שלי הייתה "לא, את מתעסקת בתוכן!". ושוב, ושוב.
עד שהתייאשתי.
כעסתי כל כך והחלטתי שאני יותר לא עונה בכיתה. זהו.

כעסתי על המרצה שלי שמגיב לי ככה ולא נותן לי ללמוד!
אבל בתכל'ס, בתוך תוכי, כעסתי על עצמי שאני לא מספיק טובה כדי להיות מאמנת.
בסוף אותו שיעור הלכתי הביתה מתוסכלת.

עברו עוד איזה שיעור או שניים שבהם אפילו לא ניסיתי לנתח אימון בכיתה, ובסופם החלטתי לחזור על החומר עד שאהיה מספיק טובה!
אני אלמד את עצמי לאמן!

ההחלטה השניה שקיבלתי, משמעותית אפילו יותר, הייתה לחזור לדבר בכיתה.
אני אטעה ואכשל עד שאצליח.

חזרתי על החומר והתחלתי לנתח אנשים בכל מקום- על הכביש, בכיתה, חברים ובעיקר את עצמי. להתאמן להתאמן ועוד להתאמן.

ואז זה קרה.

השינוי המיוחל הגיע והפתיע גם אותי! המרצה ביקש מתנדב שיאמן אותו בכיתה מול כולם.

אחרי שחשבתי פעם אחת ופעם שנייה,
עם המון אומץ וגם המון פחד, הרמתי את היד.
כך מצאתי את עצמי יושבת מולו, רועדת מפחד לטעות ובעיקר מפחד לקבל את ההוכחה שאני אף פעם לא אהיה מאמנת טובה.

אני זוכרת שעברו לי מליון מחשבות בראש, ומצד שני הכל היה בהיר וברור. ידעתי בדיוק מה אני אמורה לעשות.

בסוף השיעור המרצה ניגש אליי ושאל אם למדתי בעבר אימון ומה הרקע הקודם שלי. אחרי שאמרתי לו שזה הקורס הראשון שלי הוא אמר שמבחינתו אני אחת המאמנות הטובות שהכיר! ☺️

המשפט הזה ילך איתי לכל צעד שאעשה בדרך.
זו לא הייתה עבורי סתם מחמאה,
אלא חותמת שחותמת את המעשים שלי, את ההתמדה, הנחישות, השאפתנות ובעיקר - את ההצלחה בעקבות כך!
חותמת של התחלה בדרך חדשה.

לימים הפכתי להיות חונכת ראשית במכללה, אימנתי עשרות מתאמנים שעברו תהליכים עוצמתיים
והדובדבן שבקצפת: בניתי שיטה שמלמדת לעשות בדיוק את אותה דרך שעשיתי אז.