קשה מאוד להתעלם מתופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב: הפרסומת מציגה סיפור, בו רואים את הצרכן כ: טיפש, אבוד, דביל, קלוץ, מבולבל, במצוקה ומיד אחרי שמאפיינים אותנו ככה, מגיע המסר של המפרסם – שבא לגאול אותנו - מהטיפשות, מחוסר ההבנה, מאי היכולת שלנו להתמודד כבוגרים עם אתגר, מכל מיני דברים, שאף אחד מאיתנו אינו באמת *מרגיש* שהוא יכול להזדהות איתם באמת כצרכן. בעולם הסטוריטלינג, תבנית קבועה של סיפור מסוג כזה או אחר, נקראת "ארכיטיפ". במקרה הספציפי הזה, מדובר בארכיטיפ בעייתי ביותר שמטעה הרבה מפרסמים להאמין שהוא פועל ומביא תוצאות כשאין בסביבה אנשי מקצוע על מנת להזכיר להם שהם בעצמם כצרכנים, לא קונים שום דבר ממי שחושב שהם מטומטמים. זהו גם אחד המודלים הכי שחוקים לסיפור פרסומי: "אתם מפגרים, אנחנו נהדרים – אתם צריכים אותנו. תיקנו". כל-כך שחוק, שהמודל הזה מזוהה בקלות על ידי צרכנים כ"פרסום" וזוכה מהם להתעלמות ושכחה מסיבה זו בדיוק. עולם ה"סטוריטלינג" מציע שלל אינסופי של ארכיטיפים סיפוריים שהאפקטיביות בפרסומות מוכחת מעבר לכל ספק. אפילו אם כבר הולכים ל"ארכיטיפ המושיע", כפי שהוא במקורו מגלים ש"הנבחר" שלנו הוא לעולם לא מישהו שבחר בעצמו. מישהו אחר בחר בו (כוח עליון, הקהילה, החברה, השלטון) והדבר הראשון שהוא עושה – זה להתנגד לשליחות שמוטלת עליו. הוא מוציא את השליחות לפועל כנגד רצונו האישי והוא משלם מחירים כבדים הן על השליחות עצמה והן על הטעויות והבחירות השגויות שהוא עושה בדרכו לממש אותה. המסע שה"משיח" עובר וההתמודדויות שלו איתו כשליח, הן שמאפשרות לקהל להזדהות עם הסיפור ולקבל אותו כ"משיח אמת". לעומת זאת, אנחנו כולנו יודעים כיצד אנחנו מתייחסים ל"משיחים מטעם עצמם". בכל תחום. לא רק בפרסום. אבל פרסום, שבסופו של דבר צריך *לשכנע* צרכנים לקנות מ*מפרסם ספציפי*, לא יכול להרשות לעצמו לזלזל ולהתנשא על הצרכנים שלו. התנהגות כזאת, תשאיר אותו, ברוב המקרים, עם רוב הקהלים - בעיקר עם עצמו. אז איך כן לספר בפרסומת סיפור שמשיג את המטרה? בשביל זה כדאי ללמוד מה הופך סיפור, ל"סיפור טוב", במיוחד מבחינת הקהל שאנחנו רוצים לפנות אליו. וחשוב מכך, כדאי ללמוד מה הופך סיפור לאפקטיבי. כלומר, כזה שבאמת משיג מהקהל את המטרות שהוגדרו לו מראש.