אחד שמחכה בשקט וסבלנות עד שכולם יסיימו לשתף, לצלם סלפי או להספיק לקבל עצה במשפט.

אני מזהה אותו תמיד, זה כתוב לו על המצח.
אני מזהה את שנות הכניעה, הרכנת הראש, הוויתור על עצמו עבור כולם.

אני מזהה את קו התפר...
הרגע שבו הוא יוותר לכולם שנדחפים אלי לפניו, אבל לא יוותר לעצמו ויחכה עד שנדבר.
זה רגע קדוש ואני נותן לו לקרות, לא ממהר אותו.
מגניב אליו מבט בין חיוך לצילום, רואה אותו עטוף בשקט שלו בין אלו שסביבי.

והוא ממתין, הפעם הוא לא יסתובב, לא יוותר.
זה רגע קדוש כי אני יודע שהוא בחר, שהוא ילך עד הסוף הפעם, שהוא בדרך לפרוץ, להעז להיות.

30 דקות אחרי, כולם התפזרו. חייכתי אליו: ״סחטיין על הסבלנות״, אמרתי, ״איך אהיה עבורך?״,
״היית עבורי מספיק״, ענה בשקט בוטח, ״נשארתי רק כדי להבטיח לעצמי בפנייך שמרגע זה אני אהיה עבורי״.
הוא התקרב ונתן לי חיבוק של הלב, כזה שנשאר גם הרבה אחרי שהלך.

הוא כתב לי אתמול.
לא, הוא לא פיצח את האטום מאז... רק עשה שיחה עם אמא שלו, ששינתה גורלות; שלו , של אמו ושל ילדיו.

״אה וגם עוד דבר קטן״, כתב לי בסוף, ״אחרי 15 שנים חזרתי לרוץ, זה לא נשמע דרמטי, אבל אם תשאל את הגוף שלי, הוא יצרח משמחה, גם אני״.

https://www.tut-coach.com/

הרגעים האלה, הקטנים גדולים, אלו רגעי היעוד של חיי.