אם יש משהו שכולנו כבר מבינים, זה שתוכן משפיע עלינו רגשית.

החל ממוסיקה שלוקחת אותנו לרגשות וזכרונות מאוד ספציפיים,

וכלה בתוכן שאנחנו קוראים וצופים בו – כל תוכן.

רגש הוא יסוד ההתנהגות של בני אנוש.

כל פעולה שלנו מתחילה ונגמרת ברגש.

ורגש כמובן מניע גם את המחשבת ואת הלך הרוח שלנו.

כך למשל, בזמן שאנחנו עצובים, אנחנו חושבים מחשבות עצובות,

והרבה יותר קשה לנו לחשוב 'שמח' ולעסוק בדברים חיוביים.

למעשה, הרגש שלנו צובע ומשפיע על רוב ההתנהלות שלנו בעולם.

הניסיון מראה, שאצל רובנו, ככל שהרגש יותר קיצוני, כל אחד ביחס לעצמו.ה, כך ההיגיון הרציונאלי הופך פחות נגיש לנו.

לצורך העניין, ככל שאנחנו כועסים יותר – אנחנו פחות הגיוניים.

אבל זה עובד עם *כל הספקטרום הרגשי*.

עניין של מינונים.

בידיעה שהתוכן שפוגש אותנו משפיע עלינו רגשית,

ומתוך הבנה שאת רוב התוכן שאנחנו נחשפים אליו – אנחנו בוחרים,

מתוך עושר מוגזם ובלתי סביר של תכנים שמוצעים לנו ומתחרים על תשומת ליבנו, אנחנו מבינים ש'אין לנו זמן להכל' – ואנחנו יכולים ולמעשה מוכרחים לבחור לאיזה תוכן נאפשר אלינו גישה, ולאיזה לא.

מי שלא בוחר.ת, המדיה בוחרת בשבילם.

פשוט ככה.

ולא משנה אם אנחנו ברשתות החברתיות,

באתרי תוכן, בשירותי סטרימינג, בטלוויזיה או ב"חדשות".

עוד עובדה מעניינת, היא שהגוף מתמכר לרגשות.

זאת אגב הסיבה, שהילדים שלנו לא מסוגלים להרים את העיניים מהמסכים. הם מכורים לדופמין ולאדרנלין, ברמות שאם יפסיקו לספק אותו לגוף, הם "יכבו".

כשלוקחים מהם את הנייד, הם מגיבים בסימפטומים של גמילה.

זאת לא מטאפורה ולא הקצנה.

זה פשוט זה.

כל רגש ממכר – אם צורכים ממנו בכמויות מוגזמות ולא טבעיות באופן רצוף.

אחת הסיבות שקשה מאוד "לצאת מדיכאון" באופן טבעי. הגוף מתמכר לזה, אז הוא משמר את המצב שמנציח את ההפקה של הרגש אליו התמכר.

וכשמנסים לשנות – התנגדות כמו בגמילה. ממש כך.

במשך החיים שלי, וככל שאני עוסק יותר ביצירת תוכן אפקטיבי באופן מקצועי,

הולכת ומופנמת אצלי הידיעה, שאיפה שאני לא אבחר – מישהו אחר יבחר בשבילי וירוויח מלהפעיל אותי רגשית, בזמן שאני... לא בטוח ארוויח, ואולי אפילו אפסיד: זמן, כסף, עצבים מיותרים וכו'.

אז לאורך השנים קיבלתי על עצמי החלטות, שההתנהלות דרכן, עוזרת לי לשמור על רגשות יותר חיוביים בחיים שלי. זה רחוק ממושלם, וכמובן שאין על זה שליטה מלאה, אבל לפחות אני מרגיש שאני עושה, ושהפעולות שלי משתלמות.

למשל, לפני שנים החלטתי שאני מפסיק להאזין למוסיקה כועסת ועצובה. פשוט מפסיק. כל השירים העצובים והכועסים עפו מהפלייליסט שלי. אין לי בחיים מקום לדיכאון וכעס מיותרים. אין צורך שהשירים יקחו אותי לשם או יחזקו את הרגשות האלה כשהם עולים בלי קשר לשירים.

חברים שלי הרימו גבה לגבי הבחירה המוזרה שלי, להקשיב מבחירה רק למוזיקה קיצבית, כיפית, מעוררת, מחדשת, מרגיעה, מחבקת באור. הויתור נראה להם קיצוני מידי, אבל הניסיון מוכיח פעם אחר פעם, שהפלייליסטים שלי לטיולים עושים מצב רוח טוב לכולם – במיוחד כשהם מותאמים לטעם של המשתתפים מבחינת המבצעים והסגנון- אבל בעיקר בגלל האנרגיה שהם מפמפמים. אנרגיה חיובית.

באותה מידה, כשהבנתי את המודל המסחרי של 'חדשות', העפתי אותן מחיי. לצפות שהחדשות ירגיעו אותך, זה פשוט לא נכון. זה לא במהות המודל של הרווח,

אז בחדשות עובדים באופן מקצועי על להלחיץ, להכעיס, להפחיד – ומייצרים בנו באופן קבוע קוקטייל רגשות, שבעולם מכנים אותו "קוקטייל הרעל" שכולל בעיקר את ההורמונים קורטיזול ואדרנלין, שמופקים בגוף שלנו בהגזמה.

אגב, אנחנו זוכרים שכמעט כל בעיה רפואית נפוצה שאנחנו מכירים היום מתחילה ב'לחץ'?

אז חדשות, פוליטיקה, סבלות העולם.. כמה שפחות.

לא תמצאו אצלי בנייד אפליקציות של חדשות

ובטח ובטח לא "פושים" שנותנים גישה לכל מחוללי ה"דום אנד גלום" לפרנסתם.

הדפדפן שלי במחשב לא נתפתח אף פעם על "חדשות".

כי גם ככה הסיכוי לסינון של 100% הוא אפסי ולא באמת ריאלי.

אבל שאיפה.

לסמן כמה שיותר מזה.

לא להגיב לזה.

לא לתת לזה יחס.

לא ללחוץ ולא לעזור לזה בחשיפה.

לא לסמן לאף פלטפורמה שבאמת אכפת לי מהנושאים האלה,

כי אז היא צובעת אותי ומציפה אותי בהם.

אז תודה לא.

כמו עם המוסיקה והחדשות, כך גם עם בני אדם.

אנשים שלא נעימים לי, מלחיצים אותי, מכעיסים אותי, גורמים לי לפחדים וחרדות – אני פשוט מעיף אותם מחיי, או מצמצם איתם מגע עד כמה שניתן.

החיים מלאים בדרמה.

מלאים.

בלי קשר לתוכן שאנחנו צורכים.

אני לא באמת יכול או מצפה להגן על עצמי מרגשות שליליים,

וכמובן שכמו כולנו, גם אני חווה אותם ולא מעט.

אבל אני גם זוכר איך רגשות מתנהלים, ומה קורה לנו בגוף ובשכל כשרגשות פועלים - ואני משתדל לנהל את זה. לפחות במקומות שאני יכול וכן יש לי שליטה בהן.

אני מגן על עצמי משתייני הזמן והאנרגיה – כי אני מרגיש שאני חייב.

ככל שאני מתגבר, אני לוקח את הזמן שלי פחות ופחות כמובן מאליו.

אני מתחיל לכבד את עצמי יותר, ולהאמין שמגיע לי יותר מ"המסות מוח" שמנסות להידחף לי לחיים ולגזור קופונים על הרגשות שלי – מה שבאינטרס של כולם לעשות.

אני מציב את הגבולות איפה שאני יכול. איפה שיש לי בחירה – אין תירוצים.

גמילה היא לא תהליך פשוט – במיוחד להרגל של שנים ועשורים.

אבל כשיש מטרה, והיא מוגדרת באופן מדיד – יש תוצאה לשאוף אליה.

תאמינו או לא, היא ויזואלית בדיוק כמו אימון כושר.

האנרגיה שאני נמצא בה בשבילי, מקרינה על הסביבה שלי.

אני מודע לזה.

רגש מדביק ברגש, ודומה מושך דומה.

מאחל לנו שנה של יותר בחירה בהתנהלות הרגשית שלנו.

זה אפשרי. זאת בחירה. היא אישית ואף אחד לא יבדוק אתכם שאתם.ן לא "מרמים".

אין מבחן חיצוני – יש רק את ההרגשה האישית של כל אחת ואחד מאיתנו – כחיווי לזה שהצלחנו או לא.

שנה של רגשות נבחרים ומובחרים, חברות וחברים שלי.

שנזכור לבחור כמה שיותר.