זה לא משנה אם אתם ממש אוהבים את שלמה ושיריו או לא, מדובר ביצירת מופת בת שלושה פרקים, מלאה ביופי, אינטימיות וחוכמה, שמספרת בכישרון ואהבה את סיפורו וסיפורה של המדינה.

גילוי נאות, עבורי שלמה הוא סיפור אהבה מרגש מאז ומעמקי נשמתי. מהרגע הראשון הבנתי כל מילה, כל מטאפורה, כל הלך רוח, מחשבה ורגש, שיצר בדם ליבו.

כשכתב ״בשלט רחוק מביט רחוק, את שוב לובשת לך שמחת כלה ואני תקוע בחליפת חיינו״, לא הייתי צריך שום תרגום. ראיתי אותו יושב שם, על ספה מהוהה, בסלון חשוך, אחרי שכולם כבר ישנים. מכניס בשקט את קלטת החתונה למכשיר הוידאו ושם בשקט מצמית, רואה את תמונות האושר ומבין עד כמה הכל סוגר עליו וניגמר. ידעתי את הדימעה שזלגה על לחיו ושמעתי את הלב פועם סיומים.

כשכתב לבנו ״לאן שלא תיסע תיקח רק שני בגדים ודוכיפת״, הבנתי שהוא מעודד אותו לצאת להרפתקאות בקלות ודוכיפת? ברור שדוכיפת, כי הרי היא הציפור הלאומית שלנו ותמיד תוביל אותו בחזרה הביתה.

שלושה היו לי בחיי.

שלושה אומני מילה, זמרים, משוררים וסופרים.

שלושה שמילדותי ידעו להסביר לי, לעצמי, מה אני מרגיש ואיךאני חושב.

כל אחד מהם אחראי, במידה זו או אחרת, על הצורה בה אני משתמש במילים ואפילו על הדרך בה אני חושב.

הראשון היה אפרים קישון.

מגיל 10, כשאבי ז"ל הביא לי מהצבא ספר קטן שלו עם סטירות פוליטיות, כבר מהשורות הראשונות הבנתי שאני קורא אותו, אבל בעצם... מבין אותי.

מאז ועד היום קראתי כל דבר שהוא כתב ואת הרוב קראתי עשרות פעמים... חוזר כל פעם אל באר היצירה המופלאה שלו, כדי לגמוע חיוך, שכל ותובנת חיים ואפילו זכיתי ב"במקבילית המוחות", גאה בידיעתי אותו.

איפשהו בפנים היה לי ברור שיום אחד נכיר ואפילו נהיה חברים.

ידעתי שהוא יהיה סוג של מנטור שלי, אבל לא מיהרתי, הרי זה אפרים, הוא יחיה לנצח... ואז הוא מת. הייתי המום ומאוכזב שלא יצא לנו להכיר ולהיות חברים.

השני היה דיוויד בואי.

בגיל 11 קיבלתי מאנגליה, במתנה, תקליט שלו ומאותו רגע התמסרתי כמו אחוז טירוף לצלילים, למילים ובעיקר לסיפורים המופלאים שטווה ביד אומן.

בילדות המורכבת שעברתי, הוא היה לי חבר ואח. לא היה לי ספק שיום אחד נכיר והוא יהיה לי סוג של מנטור, שהרי אף אחד בעולם לא מבין אותו כמוני. אבל לא מיהרתי, הרי זה דיוויד, הוא יחיה לנצח... ואז הוא מת. הייתי המום. מילא פעם אחת, אבל פעמיים?!

השלישי הוא שלמה ארצי.

הייתי בן 12 כשיצא התקליט "דרכים" ואני הילד הקטן שישב ושמע אותו ברדיו, הבנתי שאני שומע את כל מה שאני רוצה להגיד, אבל עדיין לא יודע איך.

ישבתי ימים, קורא ומקשיב. גומע כל מילה, כל תיאור, כל מטאפורה. מוצא נחמה אין סופית בעולם המקביל שהוא יצר עבורי.

מאז ועד היום, ישבתי בשורה הראשונה באין ספור הופעות של שלמה. אפילו הדרך שבה אני כובש את הבמה בהרצאות שלי, נוצרה כהשראה מהמנטור הגדול שלי, שאפילו לא הכיר אותי.

ואז התפרסמתי... הוא התחיל לקרוץ לי בהופעות, פה נותן לי לשיר שורה ושם מלטף את כתפי כשהוא מטייל בקהל. אבל אני ידעתי שזה לא זה, ההבטחה שלי לעצמי הייתה שנכיר ונדבר, כי הרי אף אחד לא מבין אותו כמוני.

רק ששוב... זה לא קרה מעצמו.

התחלתי לשתף בסיפור את סביבתי הקרובה, עד שגליה ארנון, מאמנת וחברה, שמעה. שיתפה את אייל מזיג, שנמצא כלערב על הבמה עם שלמה והנה זה קרה, ישבתי לי עם שלמה וסיפרתי לו את הסיפור הזה. חיבקתי אותו ודיברנו קצת. נשמתי אותו לרווחה.

אתמול בלילה כשגמעתי את הסידרה הנפלאה אל תוך עצם נשמתי, הבנתי כמה דברים חשובים עבורי:

תעשה הכל, אל תעצור, אבל אל תמהר, להגשמה יש דרך משלה, זמן משלה ואמת משלה.

המסע הוא פנימה ולא החוצה, תמיד. אנחנו מקלפים את הקליפות בדרך לליבה.

לא כל מי שמתווכח איתך ומכעיס אותך נגדך ולא כל מי שאוטומטית בעדך צודק.

תציע לילדים לבוא איתך, לצאת איתך למסעות, לחלוק איתך רגשות, חלק מהזמן הם יבואו, חלק מהפעמים האלה יגדירו חלקים חשובים מחייך.

תמציא אותך כל פעם מחדש, גם כשלא צריך. המח מבקש אותנו להמשיך את מה שכבר היה, התפקיד שלנו למרוד בו.

מספיק להפעם:) עוד נדבר על זה, בינתיים המון אהבה מפה.