זה אמור להיות עוד יום שגרתי בעבודתי כקצין שב"ס בכלא "אלה" בבאר שבע, רק שלא היה לי מושג שהיום הזה הולך לשנות לי את החיים לנצח.

בדרך לבית החולים סורוקה עקב פגיעה ביד מאסיר פלילי, לפתע שומע יריה!

עוצרים במהירות את הרכב בזמן שאנשים רצים בהיסטריה מחוץ לתחנה המרכזית וצועקים "פיגוע, פיגוע"!

אומנם אני ללא נשק אבל האימונים בחיי הן כלוחם קרבי בצבא והן כקצין שירות בתי הסוהר בהווה, אני לא חושב פעמיים ורץ לתוך התחנה המרכזית בבאר שבע וצועק לסוהר שאיתי תחנה תרכב וכנס.

אני רואה אותו.

הוא שוכב ירוי, סביבו טבעת אבטחה.

שוב ירי נשמע בתחנה וכוחות הביטחון רצים לזירת האירוע שנפתחה.

צרחות. פאניקה. ריח של מוות.

אני והסוהר שאיתי נשארים עם המחבל.

לפתע הוא מתחיל לזוז, מרים את ידיו.

ומה שעובר לי בראש זה שיש לו מטען או נשק מוחבא מתחת לבגדיו.

ואז… אני מקבל החלטה שהולכת לשנות את כל חיי.

אני מנטרל אותו בבעיטה.

איך זה ששלושה ימים אחרי אני מוצא את עצמי אזוק בתחנת משטרה ומואשם בתקיפה בנסיבות מחמירות שגורמת לחבלה ולמום.

דינה 20 שנות מאסר וכל המדינה קוראת לי רוצח.

בהרצאתו המרתקת משתף רונן את מה שקרה באותו יום בבאר שבע.

על הבחירה שלו באותו שניה לפעול.

על תקופת המשפט והמחיר האישי וגם על השאלה האם היית עושה את זה שוב?