אני הכי קטנה בבית ככה שאחרי שעזבתי גם אבא שלי גם עזב.

אמא שלי נשארה לבד, לכבות את האור ולעשות מסיבות בית ריק לגילאי 60 פלוס מינוס...

היום נשאר לנו רק הבית הריק ואמא אהובה כבר לא שם. אבל זה בכלל לא הנושא של הפוסט.

לפני 15 שנה התחלתי לעבוד במשרד פרסום בתור תקציבאית. תקציבאית היה בעבר התפקיד הכי נחות במשרד, זה גם זאת במשרד שהכי מתאמצת. אומרים שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות, אבל היא בעצם הייתה רצופה בתקציבאיות עם כוונות טובות שדרכו עליהם.

בתור תקציבאית התלבשתי יפה ויצאתי לפגישות חשובות אבל אז חזרתי לדירת שותפים של 5 מ"ר מרובע במרכז ת"א עם תמא 38 שעשו לי בבניין כשעוד חייתי בתוכו ולא הרווחתי מספיק כסף כדי לעבור דירה. כשפתחתי חלון סאהר, אחמד וסעיד מהפיגום ממול אמרו לי סבאח אל חיר יא סחבי, הכנתי להם קפה ואז יצאתי מוקדם למשרד להכין שם עוד קפה לפגישה חשובה עם לקוח מתנשא שבה בעיקר שתקתי ורשמתי.

עבדתי 15 שעות ביום, חבר'ה מגניבים, צחוקים, פיצות על חשבון המשרד בשמונה בערב, אבל בשאר הזמן אני מקרקרת בלחץ, צועקת כדי לשרוד, סופגת צעקות, בוכה בשירותים ואז שוב מגיע עוד רגע מגניב.

בשתים עשרה בלילה הייתי לפעמים עוד נשארת לבד במשרד, מנסה לנקות משימות ומנהלת שיחות עם המנקה של הלילה. היה לה מבטא מוזר של מדינה לא ברורה והתאמצתי לדבר איתה כדי לחקות אותה בסתר.

לאנשים מבחוץ סיפרתי שאני חיה בעיר הגדולה, עובדת בפרסום ועושה דברים מגניבים.

בפנים הרגשתי קטנה ושבוזה וחייתי בשקר.

התפקיד, סביבת העבודה, הדימוי העצמי הנמוך, חוסר התגמול, השעות הארוכות, הרגשתי שזה מה שצריך כדי להתקדם.

וככל שהתקדמתי בהירארכיית התפקידים, הבנתי שהחיים צריכים להיראות אחרת, התבגרתי, התפתחתי והיום אני וורי פאוורפול וומן אבל עמוק בפנים, אם תחפשו היטב, כנראה שעדיין מסתתרת שם בחושך איזו תקציבאית קטנה ומבוהלת.

החדשות הטובות הן שבשני הקרוב אני מגיעה לסגור חשבונות בערב סטנדאפ של עולם הפרסום! יהיו שם מופיעים מצחיקים שהם גם פרסומאים אז תצחקו מלא אבל אל תאמינו להם כי הם בכל זאת פרסומאים.

וגם אני אופיע שם עם חומרים לא ברורים עדיין כי עד עכשיו הדחקתי... (אז אני פתוחה להצעות, זכרונות או סתם שקרים שנשמעים טוב)

לינק

https://did.li/brNNf