לכאורה, שתי מילים דומות בצלי(ל) (שנשמע זהה בעת צליית הבשר), שמתארות, אמנם, שתי שיטות בישול מוכרות לכולנו, אך שונות זו מזו.

בעקבות הפוסט, שהועלה השבוע בעמוד האינסטגרם- https://www.instagram.com/p/Ce-5_EWII3V/ , נראה, שזו הזדמנות מצוינת, לעמוד על ההבחנה ביניהן:

נתחיל בצלייה או בשיטת "הצלייה היבשה".

מדובר בצליית בשר על ידי חשיפת חומר הגלם לאש גלויה- על הגריל (מנגל) או בתנור. בשיטת הצלייה היבשה משתמשים בנתחי בשר שומניים / משויישים ואיכותיים מאוד במעט נוזלים או בכלל לא ולזמן צלייה קצר. זאת, כדי לשמור על עסיסיותו של הנתח.

צלי או ,"צלייה רטובה", לעומת זאת, היא שיטת בישול, שמשלבת בין שני סוגי הצלייה; תחילה, "צלייה יבשה"- השחמת או "סגירת" הבשר בטמפרטורה גבוהה ולאחר מכן, כיסוי בנוזלים ובישול בחום נמוך (בתנור או על הכירה) לזמן ממושך. הצלי הוא, בעצם, התוצאה או המוצר הסופי, שמתקבל בסיום התהליך.

לעומת נתחי הבשר, שמאפיינים את הצלייה או הגריל, כמו: אנטרקוט, פילה או שייטל, הצלייה הרטובה (הבישול האיטי) מתאימה לנתחים הסיביים, הקשים (כתף, שריר, בריסקט- חזה, צוואר). בזמן הבישול האיטי, הסחוסים והשומן מרככים את סיביהם של נתחים אלו.

התוצאה, טעם משגע מחלקי בשר, שנחשבים "פחותים" וזולים יותר במחירם.

מצורף מתכון בתגובה הראשונה לרוסטביף מיוחד, שעשוי, הפעם, מנתח האונטריב. מה מיוחד בו? נאמר כך: המכין יבין